היקף חסינות ראש ההוצאה לפועל

במסגרת הליכי הוצאה לפועל ניתן לנקוט בהליכים שונים על מנת לרדת לנכסיו של החייב כדי להיפרע באמצעותם את חובו. לעיתים קורה ונננקטים הליכים אלו באופן רשלני, ללא צידוק חוקי ובאופן שעלול לגרום לנזקים למי שההליכים ננקטו כנגדו.

במקרה כזה נשאלת השאלה האם ניתן להגיש תביעת רשלנות כנגד ראש לשכת ההוצאה לפועל בגין נזקים שנגרמו עקב הליכים שהוא הורה עליהם באופן רשלני.

התשובה לשאלה זו הנה שלילית בעיקרה וזאת נוכח האמור בסעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 אשר קובע כי: "מבלי לגרוע מהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא תוגש נגד רשם ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו".

סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

המסקנה הנובעת מסעיפי החוק הללו הנה כי החוק מעניק לראש לשכת ההוצאה לפועל, בדומה לכל שופט בארץ, חסינות שיפוטית לפיה לא ניתן לתבוע אותו בגין פעולה רשלנית שנעשתה על ידו במסגרת ביצוע תפקידו.

במסגרת הליך ת"א 199207/02 יאיר ש. שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון ומ"י נקבע כי חסינות זו חלה הן על פעולה שיפוטית והן על פעולה מנהלית.

במסגרת הליך ת"א 7753/00 עו"ד אברהם האוזנר נ' משולם אכרם ואח' פירט בית המשפט את הנימוקים למתן החסינות השיפוטית לשופטים וכן לרשמים בהוצאה לפועל.

למה ראש ההוצאה לפועל צריך חסינות?

הבטחת עצמאות הרשות השיפוטית

החסינות נועדה למנוע את עיוות שקול הדעת השיפוטי ולהבטיח את עצמאות השופט בשבתו לדין. איום התביעה עלול לשבש את שיקול דעתו של השופט, בשל החשש שהניזוק מהחלטתו יבקש להיפרע ממנו, אם יפסוק נגדו.

בהיעדר חסינות שיפוטית השופט עלול שלא להסתכן בחדשנות משפטית ויעדיף לפסוק על פי תקדימים קיימים או להשתית הכרעתו על התרשמותו מן העדים, כדי למנוע ביקורת על פסיקתו.

החשש שמא יתבע לדין על ידי צד זה או אחר ירתיע את בעל התפקיד השיפוטי מקבלת החלטות שאינו נוחות לבעלי הדין ואז תפקידו יהיה מרוקן למעשה מתוכן, בבחינת קישוט במהלך ההתדיינות ותו לא.

החשש מפני הרתעת יתר של הרשות השיפוטית

החשש לפיו הטלת האחריות בנזיקין תפגע במוטיבציה ובמורל של הרשויות השיפוטיות. אימת האחריות תוביל להססנות, איטיות, היעדר יוזמה וסרבול בקבלת ההחלטות, תוך הקפדה יתרה ומופרזת על נהלים.

את עיקר מרצם ישקיעו השופטים לא בהגשמת מטרות הרשות, אלא בנקיטת אמצעי מגן נגד איום האחריות הרובץ לפתח, הפעלת מקדמי ביטחון והבטחת "כיסוי" לכל פעולה הננקטת על ידם. גישה מתגוננת זו עלולה להביא לקפיאה על השמרים ולהסתיידות המערכת הציבורית.

שיבוש פעולות הרשות השיפוטית

פתיחת שערי ההתדיינות תחייב את הרשות השיפוטית להשקיע זמן ומשאבים בתכנון קווי הגנה, איסוף ראיות, התייעצויות משפטיות והופעה בבתי משפט, במקום למלא את תפקידיהן הציבוריים.

הזמן והמשאבים שיושקעו בהליכים משפטיים, לרבות בתביעות קנטרניות וניהול הליכי סרק יביאו לשיבוש תפקודם של השופטים.

עומס יתר והצפת המערכת השיפוטית בתביעות

בשל העומק וההיקף של מעורבות הרשות השיפוטית ובהשפעה העצומה שיש להן על רווחת הפרטים בחברה, עלולה חשיפתן לאחריות נזיקית להטיל עומס כבד על הקופה הציבורית ולהציף את בתי המשפט בתביעות עד כדי שיתוק טוטאלי של פעילותם.

הרתעת מועמדים מוכשרים משיפוט

אלמלא החסינות היו מועמדים ראויים נרתעים מכהונה במשרה שיפוטית, שהרי "מי יסכים לכהן כשופט, אם צפוי הוא לכלות את זמנו וממונו בתביעות אישיות עם מתדיינים בלתי מרוצים".

עקרון סופיות הדיון

החסינות השיפוטית מסייעת למימוש עקרון סופיות הדיון ולמניעת החשש כי דיון אשר נדון והוכרע יועמד להכרעה נוספת בפני שופט אחר, במסגרת תביעת פיצויים של אחד מן הצדדים נגד השופט הראשון.

ניצול לרעה של זכות הפניה לערכאות

צד שלא יהיה מרוצה מתוצאות הדיון יתבע את השופט ברשלנות בניסיון לתקוף בדלת האחורית את הכרעתו של השופט ולהפוך את פסק הדין שניתן נגדו.

הגשת תביעה בנזיקין תהפוך למעין נשק טקטי, כניסיון אחרון של בעל דין שנפגע מההחלטה השיפוטית להיחלץ מן הסבך.

חלוקת סיכונים צודקת

אין זה הוגן שמחיר פעילותה של הרשות השיפוטית יוטל על כתפיהם של פרטים מסוימים הנפגעים על ידי פעילות זו.

אם הרשות פועלת כנאמן הציבור ולמען הציבור הרי שמן הראוי והצוד, כי הנהנה מהפעילות, היינו הציבור הרחב בכללותו, הוא שיישא בעלות פעילותן ולא הפרט הבודד הנפגע מהן.

בהמשך למסקנה זו התעוררה הסוגיה האם לפחות ניתן לתבוע את המדינה בגין נזקים שנגרמו עקב רשלנות של ראש הוצל"פ, וזאת לאור האחריות השילוחית הקיימת למדינה מכח סעיף 13 לפקודת הנזיקין, מכח היות המדינה מעסיקתו של לשכת ראש ההוצל"פ.

כלומר, האם החסינות השיפוטית שניתנת לראש לשכת ההוצל"פ הנה מפני תביעות משפטיות על עוולות שביצע במסגרת תפקידו הנה חסינות מהותית או דיונית.

חסינות מהותית הנה חסינות מכוחה הופך המעשה שעשה ראש ההוצל"פ מעוולה למעשה מותר, ולכן החסינות שלו חלה גם על מעסיקתו, המדינה, באופן לא ניתן לתבוע גם אותה בגין מעשים רשלניים שהוא עשה.

לעומת זאת, חסינות דיונית הנה חסינות אישית בלבד, שמונעת הגשת תביעה נגד המעוול לבדו, דהיינו, ראש ההוצל"פ במקרה דנן, אך היא אינה חוסמת הגשת תביעה נגד מעסיקתו המדינה.

בעניין זה קיימות שתי גישות בפסיקה

גישה אחת קובעת כי המדובר בחסינות דיונית, ולפיכך ניתן להגיש תביעה כנגד המדינה, אך זאת רק במקרים חריגים של רשלנות רבתי מצד השופט / רשם ההוצל"פ.

כך נקבע לדוגמא על ידי בית המשפט המחוזי בהליך בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון במסגרת רע"א 2828/01 אולם גם הערעור נדחה, ללא קביעה עקרונית בעניין זה.

הגישה השניה קובעת כי המדובר בחסינות מהותית, אותה ניתן לפרוץ ולהגיש תביעה כנגד המדינה רק במקרים הקיצוניים בהם רק השופט / רשם ההוצל"פ פעל בכוונת זדון ותוך שימוש לרעה בסמכותו. כך נקבע למשל במסגרת הליך ת"א 199207/02 יאיר ש. שיווק בע"מ הנזכר לעיל.

על רקע זה ניתנו פסקי דין שונים, אשר חלקם מאמצים את הגישה הראשונה, וחלקם האחר את הגישה השניה.

יחד עם זאת, בפסק דין שניתן במהלך שנת 2015 על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה, במסגרת הליך ע"א 59340-01-14 ישראל אלתר נ' מ"י ואח', נקבע כי ההלכה המתגבשת בערכאות נכון להיום נוטה לכיוון הגישה השניה, וכי אכן מוצדק יותר לאמץ אותה.

כלומר, על פי פסק דין זה, ניתן לתבוע את המדינה בגין פעולה רשלנית של ראש לשכת ההוצאה לפועל רק באותם מקרים נדירים בהם המדובר בפעולת זדון תוך שימוש לרעה בסמכותו של ראש ההוצל"פ.

השיקולים למתן החסינות הגורפת יחסית הינם בעיקר הצורך לאפשר פעולה שוטפת תקינה של הגורמים השיפוטיים, ללא מורא שמא תוגשנה תביעות לגבי החלטותיהם, תוך הקפדה על קיומם של מנגנוני ביקורת אלטרנטיביים חלף מתן האפשרות להגשת תביעה נזיקית.

שאלות? פנה/י לשיחה אישית עם עורך דין: 072-334-1001