פיצויים בגין נזקי גוף של פושט רגל: מי מקבל ובאילו תנאים?
במסגרת הוצאת צו הכינוס במסגרת הליכי פשיטת הרגל, מועברים כל נכסיו של החייב לקופת הכינוס לשם מימושם וחלוקתם בין נושי החייב.
קופת הכינוס מפוקחת על ידי כונס הנכסים הרשמי, שהופך לשמש ככונס זמני על נכסי החייב, עד למינוי נאמן על הנכסים.
בהקשר זה התעוררה השאלה למי שייכים עילת התביעה והפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לחייב בהליך פשיטת הרגל – לחייב עצמו, או לנושיו?
שאלה זו התעוררה על רקע האמור בסעיף 21 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אשר קובע כך:
על אף האמור בפקודת פשיטת רגל, 1936, יכול פושט רגל להיות תובע ונתבע על עוולה, אך לא תוגש תובענה על עוולה לזכותם של נכסי פושט רגל או לחובתם ואולם –
- הזכות לתבוע על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל תעבור לידי הנאמן או תמומש בידיו.
- פסק דין על עוולה שניתן לחובתו של פושט רגל לפני מתן צו כינוס נכסים יהא ניתן להוכחה בפשיטת רגל.
- סעיף זה כפוף להוראות סעיף 19.
מלשון סעיף 21 לפקודת הנזיקין עולה כי בעוד שזכות התביעה בגין נזקי ממון שנגרמו לחייב מוקנית לנאמן ולנושיו של החייב, הרי שזכות התביעה בגין נזקי גוף, אינה מוקנית לו ולנושי החייב והיא נשארת בידי החייב עצמו.
בעניין פרשנות סעיף 21 לפקודת הנזיקין קיימת הלכה ותיקה מאד, משנת 1968, של בית המשפט העליון, אשר ניתנה במסגרת הליך ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת רגל של ידידיה ראובן נ' ידידיה ראובן.
הלכה זו, אשר ניתנה על ידי השופט ברנזון, קובעת כי לא רק זכות התביעה לגבי נזקי גוף שנגרמו לחייב פושט רגל, אלא גם הזכות לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף הללו, הנן זכויות אישיות השייכת לחייב עצמו והן אינן מהוות חלק מנכסי קופת הכינוס ועל כן הן לא תעבורנה לנאמן על נכסי החייב בפשיטת הרגל. זאת, להבדיל מתביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לחייב בפשיטת הרגל, אשר הזכויות לגביה מוקנות לנאמן על נכסי החייב.
יצויין כי הכונס הנכסים הרשמי טען בתיק ידידיה כי יש להבדיל בענין זה בין הרכיבים השונים של הפיצויים בגין נזקי הגוף.
כלומר, יש להבדיל בין רכיב הפיצויים בגין כאב וסבל, שהינו רכיב הנזק היחידי שאינו ממוני, אותו יש להשאיר בידי החייב, לבין יתר רכיבי הפיצויים שהנם בגין נזקי ממון, כגון בגין הוצאות רפואיות והפסדי השתכרות שאותם יש להקנות לנאמן ולטובת הנושים וכי הנאמן יקציב לפושט הרגל את סכומי הכסף אשר דרושים לו למחייתו.
השופט ברנזון ציין כי הטענה אינה נטולת היגיון, אך אותה עת ההלכה הייתה ברורה והוא אינו מוצא צורך לחדש ההלכה בעניין זה. בהתאם לכך נקבע שהלכה זו על כל רכיבי הפיצויים בגין נזקי גוף, כולל הרכיבים בגין הנזקים הממוניים.
הלכת ידידיה נחשבת בפסיקה להלכה שנויה במחלוקת. כך, לדוגמא, במסגרת פסק הדין אשר ניתן ביום 1.10.2014 במסגרת הליך פש"ר 569/09 מיכאלוב נ' נוימן, הביע בית המשפט המחוזי בחיפה את דעתו, אם כי אגב הדיון, לפיה הגיעה העת לבחון מחדש את הלכת ידידיה, תוך שגם הוא מציע לבצע אבחנה בין רכיבי הפיצוי בגין כאב וסבל, השייכים לחייב, לבין רכיבי החזר הוצאות רפואיות והפסדי שכר, אותם יש להקנות לנאמן ולטובת נושי החייב.
אולם בפועל, בחינה מחודשת כזו לא נעשתה על ידי בית המשפט והדברים נאמרו על ידו באופן אגבי בלבד, מבלי שהוא פסק קביעה בעניין זה לגופו של פסק הדין.
שכן, תיק מיכאלוב עסק בחייב שכבר הופטר מחובותיו בשל מצבו הרפואי עקב נזקי הגוף שנגרמו לו וזאת במסגרת דיון אודות קביעת נכותו התפקודית.
במסגרת הליך פש"ר 21837-01-15 נ.ג. נ' כלל חברה לביטוח, נעשה נסיון נוסף לאבחן את הלכת ידידיה, כפי שהוצע על ידי כונס הנכסים הרשמי במסגרת תיק ידידיה עצמו וכפי שהוצע במסגרת תיק מיכאלוב שלעיל.
תיק זה עסק בתביעה שהגיש חייב פושט רגל נגד חברת הביטוח כלל, בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת עבודה. במסגרת הסכם פשרה שנחתם בינו לחברת כלל, נקבע שלחייב ישולמו פיצויים בסכום גלובלי בסך של 100,000 ₪, אולם החייב הבהיר שהפיצויים נפסקו לו בגין "כאב וסבל, הוצאות, עזרת צד ג', הפסדי השתכרות, וכו'".
החייב ביקש מבית המשפט שדן בתיק הפש"ר שלו להורות שכספי הפיצויים הללו לא יוקנו לקופת הכינוס לטובת הנושים וכי יש להורות על העברתם לידיו.
לעומת זאת, המנהלת המיוחדת על נכסי החייב וכן כונס הנכסים הרשמי טענו שיש לבחון מחדש את הלכת ידידיה וכי יש לאבחן בין רכיבי הפיצוי שאינם מוקנים לנאמן לבין אלו שמוקנים לו וזאת בהסתמך על פסק הדין שניתן בתיק מיכאלוב, כאמור לעיל.
הנאמנת עתרה לכך שבקשת החייב תתקבל באופן חלקי בלבד, כך שמחצית מהפיצוי שנפסק תועבר לידי החייב ואילו המחצית השנייה תועבר לקופת הכינוס עבור נושי החייב ואילו כונס הנכסים הרשמי תמך בטענתה.
אך בית המשפט המחוזי דחה את טענות הנאמנת וכונס הנכסים הרשמי וקבע כי אין מקום לבחון מחדש את הלכת ידידיה אשר ניתנה על ידי בית המשפט העליון, מאחר שעיקרון כיבוד הערכאות, לפיו על בית המשפט המחוזי לכבד את הלכות בית המשפט העליון, מחייב במקרה דנן שלא לסטות ממנה.
בנוסף, בית המשפט גם נימק זאת בכך שהדעה שהובעה במסגרת תיק מיכאלוב נאמרה אגב אורחא בלבד, באופן בלתי מחייב לגופו של עניין וכי הסכום שנפסק לגבי החייב בתיק דנן נקבע באופן גלובלי, מבלי לכמת את רכיביו בנפרד.
בהתאם לכך פסק בית המשפט כי ההלכה והדין מורים כי פיצויים בגין נזקי גוף שנפסקו לחייב אינם מוקנים לנאמן, אלא המדובר בזכות אישית של החייב בלבד ועל כן הוא מורה על שחרור כספי הפיצויים במלואם לידי החייב.
עם זאת, בית המשפט ציין בפני הנאמנת וכונס הנכסים הרשמי כי מאחר וסכום הפיצויים כולל גם מרכיב בגין נזקים ממוניים של הפסדי השתכרות, ייתכן שיש מקום להטיל על החייב תשלום חודשי גבוה יותר במסגרת צו התשלומים החודשי שלו.
בהתאם לכך, המליץ להם בית המשפט לבחון את שאלת התשלום החודשי שהוטלה על החייב ולהגיש בקשה מתאימה במידה והם יהיו סבורים כי יש מקום לשנותו.
קראו עוד: ביטול הלכת ידידיה (ינואר 2019)
